נוריה גואל:
מיני-רטרוספקטיבה
Núria Güell:
Mini-Retrospective
תערוכת מיני-רטרוספקטיבה לאמנית נוריה גואל (נ. גירונה ספרד, 1981) הוצגה ב-1:1 במהלך ינואר ופברואר 2019. גואל למדה אמנות באוניברסיטת ברצלונה והתמחתה בתכנית המאסטר לאמנות ההתנהגות של האמנית הקובנית טניה ברוגרה. גואל היא מאמניות הפרפורמנס המובילות בזמננו, הפועלת בקנה מידה של 1:1.
בעבודותיה המשלבות לרב פרפורמנס/פעולה לצד מיצבים תיעודיים של וידאו וסטילס, מנכיחה גואל באמצעות גופה ואזרחותה מציאות חברתית ופוליטית וגם יוצרת בה שינוי. גואל עובדת עם בני- ובנות-ברית משולי החברה, מפלרטטת ומערבת בפעולותיה את הכוחות החברתיים החזקים ביותר, כגון ממשלות, בנקים, הפטריארכיה ועוד. כחלק מתנועת האמנות השימושית (Arte Útil), גואל נאבקת בחן ובעוצמה במשטר האסתטי, לפיו אמנות נועדה לצפייה בלבד, ומצליחה ליצור ערך שימוש חדש לאמנות.
מקבץ העבודות שהוצג בתערוכה איפשר לראשונה בישראל היכרות מקיפה עם האמנית הפעילה והמוערכת הפועלת בספרד ובכל העולם.
A mini-retrospective of Núria Güell (b. Girona Spain, 1981) was on exhibition at 1:1 during January and February 2019. Güell graduated from the University of Barcelona with a degree in fine art and continued her studies under Tania Bruguera at Behavior Art Master in Cuba.
Güell is one of the leading performance artists of our time, working on a 1:1 scale. Her works often combine performance/action with documentary installations of video and stills. She manifests and intervenes in social and political realities, using her body and citizenship. Güell works with allies from the margins of society. Her actions flirt with the strongest social forces, such as governments, banks, and the patriarchy. As part of the movement of useful art (Arte Útil), Güell fights the aesthetic regime, in which art is only to be seen. With exceptional grace and force, she creates new uses for art.
For the first time in Israel, the selection of works in the exhibition offered a deeper acquaintance with this active and widely respected artist, in Spain and internationally.
סרט אלוהי
מקסיקו, 2018-2019
במהלך כמה חודשים עבדתי יחד עם שמונה קטינות שעברו ניצול והתעללות מינית במקסיקו. יחד, אצרנו אסופה של ציורים בנושאים דתיים, בעיקר מהתקופה הקולוניאלית.
הראיתי לנערות כחמישים ציורים שנמצאים בבעלות מוזיאונים במקסיקו, ומתוכם הן בחרו את אלה שדיברו אליהן במיוחד. הקטינות פירשו את הסצנות הקתוליות המיוצגות בתשעת הציורים שנבחרו, בהתבסס על החוויות שעברו. הפרשנויות הללו הופיעו לבסוף בצורת מדריך קולי (אודיו-גייד) לפרויקט האוצרותי שלנו.
בו-בזמן, יצרתי קשר עם משפחה של סרסורים לשעבר -אם ושני בניה- אשר לאחר שנמצאו אשמים וישבו בכלא, מצאו את אלוהים ונעשו כמרים נוצריים. הזמנתי אותם להוסיף את מחשבותיהם לפרשנות של הקטינות לציורים, בהתבסס על חויותיהם כסוחרי שפחות מין.
ביקשתי מMUAC -המוזיאון האוניברסיטאי לאמנות עכשווית במקסיקו סיטי- לטפל בהשאלת העבודות מהמוסדות שהעבודות בבעלותם, כדי להראות את העבודות המקוריות בתערוכה, שנפתחה ב10 בנובמבר 2018.
בפרויקט זה התעניינתי בשאלות אודות החינוך הקתולי והתעללות מינית, מעמד הנשים הכפוף לגברים, והזהויות והתפקידים המיניים הנובעים ממושג המשפחה הקשור בתרבות דתית זו.
הופק בשיתוף מריצה, איזי, נאיילי, קתרין, מריה אנג׳לה, הלסל, עזרא ודמריס, ובהשתתפות מריו, אנריקה ואספרנצה.
אוצרת אלחנדרה לבסטידה, הופק על ידי MUAC of Mexico DF, Museo Amparo of Puebla, V.E.G.A.P. and CAC Bretigny of France
A Godly Tale
Mexico, 2018-2019
Over a period of several months, I collaborated with eight minors who had been caught up in sexual exploitation and abuse in Mexico. Together, we curated a selection of paintings on religious themes, mostly from the colonial period.
I showed the girls some fifty paintings belonging to Mexican museums, from which they chose the ones that most spoke to them. Based on their own experiences, the minors interpreted the Catholic scenes represented in the nine selected paintings. These interpretations eventually came together in the form of an audio-guide for our curatorial project.
At the same time, I contacted a family of former pimps – a mother and two of her sons – who after being found guilty and spending time in jail had found god and become Christian pastors. I invited them to add their thoughts, based on their experiences as sex slave traders, to the minor's commentaries on the paintings.
I asked MUAC (University Museum of Contemporary Art Mexico City) to negotiate the loan of the artworks from the institutions that own them, in order to show the originals in the exhibition, which opened on 10 November 2018.
In this project I was interested in questioning Catholic education and sexual abuse, women's subordinate status relative to men, and the sexual identities and roles stemming from the concept of family linked to this religious culture.
Realized in collaboration with Maritza, Izzy, Nayeli, Katherine, María Ángela, Halcel, Ezra and Damaris and with the participation of Mario, Enrique and Esperanza.
Curated by Alejandra Labastida and produced by MUAC of Mexico DF, Museo Amparo of Puebla, V.E.G.A.P. and CAC Bretigny of France.
.jpg)
ללכת לזונה. מאמר על גבריות
ספרד, 2018
החלטתי לשכור את שירותיהן של מספר נשים העוסקות בזנות כדי שיספרו לי, באמצעות חוויותיהן והידע שלהן, מהי גבריות לדעתן. תוצאת המפגשים הללו מוצגת בעבודת וידאו.
״תוכן העבודה עלול לפגוע ברגשותיהם של מבוגרים.״
אוצר אראצ׳לי קורבו, הופק על ידי המוזיאון האוניברסיטאי לאמנות עכשווית במקסיקו סיטי, לתערוכת היחיד של נוריה גואל ״מולדת ופטריארכיה״ (Patria y Patriarcad)
Off Whoring. An Essay on Masculinity
Spain, 2018
I decided to hire the services of several prostitutes to tell me, through their experience and knowledge, what their idea of masculinity was. The result of these encounters is shown through a video that is repeated in loop again and again.
"The content of the work may hurt the sensitivity of adults."
Curated by Araceli Corbo and produced by MUSAC for the solo show Patria y Patriarcado.
עזרה הומניטרית
קובה-ספרד, 2008-2013
כשחייתי בקובה הצעתי את עצמי כאשה לאזרח הקובני שיכתוב לי את ״מכתב האהבה היפה בעולם״. הצעתי גם לשלם את הוצאות החתונה, כרטיס טיסה לספרד ולממן את כל התהליכים החוקיים הדרושים כדי לקבל אזרחות ספרדית. הצעה זו הופנתה לכל הקובנים המעונינים להגר לספרד. חבר שופטים שמנה שלוש זונות קובניות בחר את הזוכה ולפיכך, את בעלי. בהתאם לתנאים הרגילים הנכללים בבקשה לעזרה הומניטרית, דרשתי בחוזה שהזוכה יתחייב להיות זמין לכל בקשה שתהיה לי במהלך נישואינו. ברגע שבו הוא קיבל אזרחות ספרדית, התגרשנו, כפי שנקבע בחוזה. במקרה שעבודת האמנות הזאת תמכר, יש לנו הסכם ממון המחלק את ההכנסות שווה בשווה בין שנינו.
Humanitarian Aid
Cuba-Spain, 2008-2013
While living in Cuba I offered myself as a wife to the Cuban that would write to me "the world's most beautiful love letter". I also offered to pay for the wedding expenses, the ticket to Spain and all the legal formalities needed to obtain the Spanish nationality. This offer was addressed to the Cubans interested in immigrating to Spain. A jury of three Cuban prostitutes selected the winner and therefore, my husband. According to the usual conditions applied in humanitarian aid, I demanded on the contract that the winner had to commit to be available for any request that I could have throughout our marriage. Once he acquired the Spanish citizenship, we divorced just as stipulated in the contract. In the event that the art piece is sold we'll have a property settlement splitting the profits equally.
חסרת-מדינה מבחירה
ספרד, 2015-2016
הלאום נתפס כתכונה שממזגת לתוך אדם את עובדת השתייכותו לקהילה לאומית שמאורגנת בצורת מדינה. הפרויקט נולד מחוסר הסיפוק שלי עם מבנה מדינת הלאום, ומדחייתה של הלאומיות כהבנייה של זהות כפויה. פניתי למספר מוסדות ממשלתיים ספרדיים כדי לוותר על השתייכותי ללאום ולזכות במעמד של אדם חסר-מדינה, אך נעניתי בסירוב ללא כל סיבה משמעותית. בתגובה, שכרתי את שירותיו של עורך דין כדי שיכין מחקר אודות החקיקה הספרדית. המחקר גילה שהאפשרות היחידה לאבד את האזרחות הספרדית היא כעונש מצד המדינה, ולא כבחירה אישית לוותר על האזרחות.
בהתבסס על סעיף 1 של ההצהרה האוניברסלית של זכויות האדם, הקובע כי ״כל בני האדם נולדו חופשיים״, ביקשתי מעורך הדין חוות דעת נוספת, שתקבע אם אוכל לוותר על האזרחות שלי באמצעות שימוש אישי בזכות להגדרה עצמית. המחקר העלה כי זכות זאת נתפסת רק כזכות קולקטיבית בתהליך של יצירת מדינה או לאום חדשים; כלומר שהזכות להגדרה עצמית מאפשר רק לשכפל את אותו מבנה. שנה וחצי מאוחר יותר, משרד המשפטים הספרדי הודיע לי שפנייתי חסרת סיכוי. המסגרת החוקית הנוכחית בספרד לא יכולה לחשוב על קיומם של אנשים חסרי-לאום, מרצונם החופשי. כלומר, כל יצור אנושי מוכרח להשתייך למדינה. לסיכום, למרות שהמדינה אינה מאפשרת לבני-אנוש לותר על לאומיותם, היא שומרת לעצמה את הזכות לשלול אותה מהם.
Stateless by choice
Spain, 2015-2016
Nationality is conceived as the quality that infuses in a person the fact of belonging to a national community organised as a state. This project is born from my dis-identification with the nation-state structure and my rejection of nationality as an imposed identity construction.
Through several Spanish governmental institutions I applied to give up my nationality and acquire the status of stateless person but the request was denied without any meaningful reason. In response to this negative, I hired a lawyer to work on a study about the Spanish legislation that revealed it is only possible to lose Spanish citizenship as a punishment from the state, not as a personal choice in which you can quit it.
Based on Article 1 of the Universal Declaration of Human Rights, which states that "all human beings are born free", I asked the lawyer for a second report in order to know if by exercising individually the right of self-determination I could quit the nationality. The investigation revealed that this right is only seen as a collective right in the process of creating another state or nation; meaning that this right only allows you to reproduce the same structure.
התחייה
ספרד, 2013
הוקמה עמותה, תוך שימוש בזהותם של שישה לוחמי גרילה קטלוניים רפובליקנים מתקופת מלחמת האזרחים בספרד. ארבעה מהם נהרגו על ידי חייליו של פרנקו ב-1939. באמצעות שימוש בכרטיס אשראי הרשום על שמו של אחד מהלוחמים, נקנו מספר מוצרים שמוכרת ׳הקרן הלאומית פרנסיסקו פרנקו׳ כדי לקדם ולהאדיר את דמותו של הדיקטטור. הוראת התשלום בוטלה והסחורה נקברה בבור.
ב-1977, עם תום הדיקטטורה של פרנקו, החל תהליך המעבר הספרדי, והתקבל חוק המחילה, המעניק חנינה למענים ולרוצחים. באותה שנה הוקמה ׳הקרן הלאומית פרנסיסקו פרנקו׳, מוסד פרטי שמטרתו לטהר את שמה ופועלה של הדמות הפשיסטית. עד 2004 קיבלה הקרן מימון ציבורי. במערות הקבורה של ׳עמק הנופלים׳ (Valle de los Caído) נמצאות עדיין יותר מ-20,000 גופות של רפובליקנים – שנגנבו בעבר מקבריהן המקוריים – בסמוך לאנשים שהוציאו אותם להורג.
Resurrection
Spain, 2013
An association was created using the identities of six Catalan guerrilla republicans, from the time of the Spanish Civil War. Four of them were killed by Franco's troops in 1939. Using a credit card registered under one of the militants' names, several products sold by the Francisco Franco National Foundation to promote and glorify the image of the dictator were bought. Payment orders were cancelled and the merchandise was thrown in the gutters.
In 1977, after the end of Franco’s Dictatorship, the Spanish transition started and the Indulgence law was approved, giving amnesty to the torturing people and murderers. That same year the National Foundation of Francisco Franco was established, a private institution which aim is to do explicit apology of the fascist figure and his work. Until 2004 the FNFF received public funding. There are still more than 20.000 republican corpses - previously stolen from their original graves - remaining in the crypts of the Valle de los Caído next to their executioners.
יותר מדי מלנין
שוודיה, 2013
מריה היתה מבקשת מקלט מדיני מקוסובו. יחד עם משפחתה, היא חיה בשוודיה במשך תשע שנים, במעמד כפוי של אדם לא-חוקי. המדינה השוודית סירבה לשתי בקשות המקלט שלהם. כאשר הוזמנתי להשתתף בביאנלה של גטבורג (שוודיה), ביקשתי ממנהליה שישכרו את שירותיה של מריה כדי שתשחק מחבואים עם הקהל. השינוי היחיד שהכנסתי בכללי המשחק הוא שמריה היתה היחידה שהתחבאה, והקהל היה תמיד זה שניסה למצוא אותה. באמצעות חוזה ההעסקה עם הביאנלה, מריה הצליחה לקבל אישור לשהות באופן חוקי בשוודיה, והפסיקה להתחבא מהמשטרה. לפני שהיגרה לשוודיה בשל מלחמת קוסובו, מריה עבדה כסוכנת משטרתית המתמחה בהעלמות וסחר בנשים.
שוודיה, כמו מדינות רבות באיחוד האירופי, מיישמת מדיניות של הפללה וגזענות בסוגיות של הגירה. במסגרת פרויקט REVA שמקדמת ממשלת שוודיה, כל שוטר הלוכד מהגר בלתי חוקי זוכה בבונוס כספי: דוגמה מובהקת לאופן שבו מסגרת מוסדית מעודדת לוגיקה של שנאת-זרים ודיכוי.
אני מעוניינת לחשוב מחדש על המפנה האידאולוגי שבבסיס הלוגיקה הזו, המעבר מפוליטיקה הומניטרית לפוליטיקה תועלתנית, שבה בני אדם נותרים בלתי-חוקיים בעוד תנועת הסחורות חופשית.
*מלנין הוא פיגמנט (צבען) חום-שחור שנמצא בעיקר בעור, שם הוא משפיע על צבע העור, אך משפיע גם על צבע השיער והעיניים. ככל שריכוז המלנין עולה, כך מתכהים העור, השיער והעיניים.
אוצרת: יואנה ורשה
Too Much Melanin
Sweden, 2013
Maria was a political asylum seeker from Kosovo. Together with her family, she had been living illegalized in Sweden for nine years. The Swedish state had twice denied them asylum. When I was invited to participate in the Gothenburg Biennial, I asked the managers of the event to hire Maria to play hide-and-seek with the audience. The only change I made in the game rules was that Maria was the only one who had to hide and the audience were always those trying to find her.
Through the employment contract with the biennial, she was able to get a permit to stay legally in Sweden and stop hiding from the police. Before migrating to Sweden due to the Kosovo war, Maria had worked as a police agent specialized in the disappearance and trafficking of women.
Sweden, as many countries of the European Union, is establishing policies of criminalization and racism on migratory issues. The REVA project promoted by the Swedish Government consists on paying bonus to police officer for each illegal immigrant captured: a clear example of how an institutional framework encourages a xenophobic and repressive logic. I am interested in re-thinking the ideological turn applied in this logic, switching from a humanitarian to a utilitarian politic where people remain illegal yet the traffic of goods is free.
Curated by Joanna Warsza.
התערבות 1#
ספרד, 2012
יצרתי קואופרטיב ששכר את שירותיו של פועל בנין שפונה בכוח מביתו. מטרת חוזה ההעסקה היתה להסיר את הדלתות המונעות כניסה לבתים ריקים שבנק החיסכון הים-תיכוני* (Mediterranean Savings Bank) רכש במכירות פומביות, אחרי שפינה בכוח את דייריהם. באמצעות פעולה זו, הבתים נותרו פתוחים לשימוש ציבורי, ואפשר היה לגור בהם ללא סיכון של האשמה בפריצה, מפני שכל האחריות נפלה על הקואופרטיב האחראי לפעולה – קואופרטיב שיצרתי יחד עם חברים חדלי פרעון. הפרויקט הזה עושה שימוש בזהויות משפטיות כדי להבטיח לאנשים פרטיים חסינות מתביעות, אותה אסטרטגיה שהבנקים עושים בה שימוש כדי לעקוף את החוק ללא חשש מתביעה, ולקנות במכירה פומבית, בחצי מחיר מערך השוק, בתים שדייריהם פונו בכוח.
*בעקבות משבר שוק הדיור, הצילה ממשלת ספרד את הבנק, כששילמה 5.8 מיליארד אירו לכיסוי חובותיו.
Intervention #1
Spain, 2012
I created a cooperative to hire a mason who was evicted. The aim of the contract was to remove the doors depriving access to empty homes that the Caja de Ahorro del Mediterráneo*(Mediterranean Savings Bank) had acquired in auctions after evicting its inhabitants. Through this action the homes remained open for public use, allowing them to be occupied without risk of accusation of housebreaking, because all the responsibility fell on the cooperative responsible for the action –a cooperative I created with insolvent friends.
This project uses legal identities to guarantee impunity to individuals, which is the same strategy that banks use to bypass the Ley de Enjuiciamiento Civil (Civil Procedure Act) with impunity and acquire at auction houses evicted homes at 50% less of its appraised value.
*Following the housing market crisis, the bank was saved by the Spanish Government in a €5.8 BN bailout.
התערבות #2
איטליה, 2012
פעולה שבוצעה בשיתוף עם קולקטיב האקטיביזם פרנדוקאסה (Prendocasa) ביום ראשון 8.12.12, בזמן שהקולקטיב קיים הפגנה בחזית ארמון מורלי, במטרה להסיח את דעתם של השוטרים. באותו רגע, התחלנו להרוס את קיר הלבנים שחסם את הכניסה האחורית, ופרצנו פתח שאיפשר כניסה לבנין. ארמון מורלי שבעיר קוסנצה הוא בנין שיכול לאכלס יותר מ-60 משפחות, ושכרגע חסום לגמרי בלבנים. הסיבה לכך היא שהמדינה העבירה את ניהול המקום לבנק BNP Paribas בין 2005-2017.
הבנק משתמש בנכס באמצעות קרן השקעות המוכרת מניות בבורסה, כאשר המדינה היא בעל המניות העיקרי. ארמון מורלי שופץ בכספים ממשלתיים, מתקציבי דיור ציבורי. משפחות חסרות בית רבות התגוררו בבנין עד לפינוייו על ידי המשטרה, אשר פרצה לבנין באמצעות חור בדלת הראשית. הבנק הורה מיד לחסום הרמטית את המבנה כדי למנוע השתכנויות עתידיות.
Intervention #2
Italy, 2012
An action made in collaboration with the activist collective of Prendocasa, on Sunday 8th of December 2012 while they were doing a demonstration in front of the Pallazo Morelli's main door with the objective of distracting the police officers. During that moment, we started to demolish the wall that bricked up the rear door entrance, opening up a hole that allowed the building access.
The Palazzo Morelli in the city of Cosenza is a building were more than 60 families could live and which is currently completely bricked up. The reason is that the state transferred the managing of the space to the Bank BNP Paribas from 2005 until 2017. The bank uses the space as an investment fund selling virtual sales through the listing on the stock exchange, the state being the major shareholder. The Palazzo Morelli was refurbished with public money coming from the item set a side for social housing. Many families homeless inhabit the Palazzo until evicted by the carabinieries (police officers), who achieved the action by making a hole in the main door. Instantaneously, the bank ordered to brick up hermetically the structure of the building to unable future occupations.
השתתפות השוטרים
הוואנה, 2009
הזמנתי כמה שוטרים שהתחילו איתי ברחוב לפתיחה של תערוכה. האסטרטגיה שהשתמשתי בה כדי להביא אותם לגלריה התבססה על פלרטוט איתם, ושימוש בכל הזדמנות שבה הם הטרידו אותי כדי לשחק את המשחק ולהשיג את מספרי הטלפון שלהם. כל אחת מהפניות הללו, כולל שיחות הטלפון, הוקלטו בחשאי, לפי נהלים של חקירה משטרתית. התשובה שלי להצעותיהם למפגשים אינטימיים היתה להזמין אותם לפתיחת התערוכה – שאליה לא הלכתי- ובכך לאפשר את המפגש בין השוטרים ו״חקירת המשטרה״ שבה הם כיכבו בתפקיד הראשי.
Police Officers Contribution
La Habana, 2009
I invited some police agents that were catcalling me on the street to the opening of an exhibition. The strategy to bring them to the gallery was based on flirting with them and using every opportunity when they harassed me to play along and get their phone numbers. Each one of these approaches, as well as the telephone conversations, were covertly recorded following police investigation protocols.
My answer to their proposal to have intimate meetings was to invite them to the opening of the exhibition, to which I didn't go, enabling thereby the meeting between the officers and the "police investigation" where they had the leading role.
